~ אימאל'ה! אני בת 35 והחיים הם הרפתקאה ~

יום ההולדת שלי עומד להגמר בלי קולות של תרועה ברחובות תל אביב, בלי מועדונים מפוצצי אוזניים ובלי אנשים צבעוניים מנקרי עיניים. איפשהוא אני ממש שלמה עם זה, האנרגיות לחגיגות מכל סוג שהוא ממש נעלמו לי, ובאופן לא מודע הקדשתי את היום הזה לאנשים שאני אוהבת, לאלו שתמיד יודעים להרים אותי למעלה כשאני למטה, לאלו שתמיד שם כדי לתפוס אותי שניה לפני שאני נופלת. והיו לי כמה הפתעות נעימות היום, אנשים חדשים נכנסים לחיי וזה תמיד מרגש להכיר עולם ומלואו מאפס. סוג של הרפתקאה.

הבוקר שלי התחיל עם דמעות על "מה השגתי בחיים עד כה?". טעות! להכנס למחשבות כאלו זו טעות מספר אחת, במיוחד ביום הולדת. אני תמיד משננת לעצמי שהעתיד הוא לא מה שיקבע פה סדרי עולם, העבר בטח שלא יכול לעשות את זה אבל שניהם יכולים להשפיע על ההתנהגות שלי בהווה. והריי – זה מה שחשוב כרגע, ההווה. אז קיבלתי טונות של אהבה מהאיש המקסים שלי, שדאג להזכיר לי כמה אני שווה וכמה אני אהובה ומלאת אהבה לאחרים. מחיתי את הדמעות וחייכתי, כי לפעמים חיוך זה כל מה שצריך כדי לשנות את הקטבים.

בצהריים הגענו לבית הוריי, המשפחה כולה היתה שם, וזה הזכיר לי פעם נוספת שכלום לא משנה ורק ההווה הוא החשוב. והתמקדתי בהווה, והייתי ושמחתי וחשבתי שאין משהו טוב יותר מלהקיף את עצמי באנשים שאני אוהבת, במיוחד ביום הולדת. ואז כשחלפו 2 שניות אמרתי שאני חייבת את זה לעצמי בכל ימות השנה, או לפחות יותר ממה שהענקתי לעצמי עד כה.

וחברים! חברים וירטואלים וחברים אמיתיים וחברים ישנים ואפילו חדשים. כולם בירכו ואמרו תהני, ותבלי, ולאן את יוצאת? ואיך את חוגגת? לא היה לי נעים להגיד שוב ושוב, שת'כלס לא מרגישה צורך לקרוע את הרחבה או להשתכר למוות. זה מרגיש לי שמעבר לחיפוש החיצוני הזה, של הנאות רגעיות ודציבלים גבוהים, יש משהו בתוכי שרוצה את השקט הפנימי לפעמים.

ובדרך אני מוצאת סוג של הרפתקאה בתוך עצמי.