יש בי אהבה: האיינשטיין של המוזיקה

אנסה לכמת ולמלל את ההרגשה, כי עכשיו היא חזקה ובטח עוד דקה היא כבר תתחיל להעלם. הערב אריק איינשטיין, ז"ל, נפטר בגיל 74, באופן טבעי רציתי לכתוב משהו קצר שהפך למשהו ארוך יותר, עד שהחלטתי לחרוג מהרגלי בקודש ולספר לכם מי הוא היה עבורי במהלך חיי האישיים.

לא רק זמר ויוצר ענק, גם שחקן, תסריטאי, כותב ספרי שירה וביוגרפיה, הוא היה. אני מתבוננת במילה הזו "היה". ממש דומה להוויה, רק בזמן עבר כל כך קשה לתפוס את זרועות התמנון הענקיות שהשירה שלו הפיצה: כפי שהוא הצליח לרגש אותנו שנים ארוכות, כך אנחנו מעבירים את המורשת וההשראה שלו הלאה. המילים לשיריו קיבלו משמעות של סיפור כל פעם מחדש, אני זוכרת את עצמי מקשיבה להם שוב ושוב במהלך נקודות זמן שונות חיי.

עד היום אני זוכרת את הפעם הראשונה ששמעתי את "השיר על התוכי יוסי", אירוני קצת, לא? אני זוכרת לפרטים את עטיפת התקליט {כן, תקליט} החדש שאבי קנה והשמיע לי אותו באדיקות בכל הזדמנות שהיתה לנו. אני זוכרת שגדלתי קצת ובגיל תיכון הצטרפתי לתנועת "השומר הצעיר", שם שרנו, כמעט בלי לדעת את משמעותן העמוק של המילים, את "עטור מצחך", "מה שיותר עמוק יותר כחול", "ילדים של החיים", "שיר של אחרי מלחמה", "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה", "אני ואתה", "סן פרנסיסקו על המים" וכמובן את "הכניסי תחת כנפך" {אותו גם למדתי בשיעורי מגמת ספרות}, לא אשכח איך היינו שרים את "לבכות לך" ו"יש בי אהבה" שעד היום מתקשרים אצלי אסוציאטיבית עם רצח יצחק רבין, ז"ל.

לא אמשיך לכתוב עליו או עלי, או על העצב שמצליח להתגנב כל פעם מחדש שאני שומעת אותו שר ביוטיוב או ב-MP3. מה כן אמשיך לעשות? אני אמשיך להקשיב לשיריו ולהשמיע אותם לעולם, כך אולי חלק ממנו יעבור הלאה ויתן השראה למי שרק יטרח לא רק להאזין – אלא באמת להקשיב.

~ לזכרו ~